<h1>חדושי הר"ן — חולין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[חולין מ"ב ע"א] אלא רמז לטרפה שאינה חיה מנין. פיר' דאי טרפה חיה או אינה חיה נפקא מינה לספק טרפה למ"ד חיה אסורה לעולם ולמ"ד אינה חיה כל ששהתה שנים עשר חדש מותרת שבידוע שלא היתה טרפה קודם לכן. ומ"ה בעי למ"ד אינה חיה שהוא מתיר אותה לאחר י"ב חדש מנא ליה דילמא י"ח טרפיות אגמריה רחמנא למשה שיהו אסורות אע"פ שהן חיות. והא דאמרינן למ"ד טרפה חיה מנא ליה לאו דוקא מנא ליה דאדרבה מ"ד טרפה אינה חיה דנפיק מיניה קולא עליו להביא ראיה ומאי עביד ליה הוה ליה למימר אלא דמשום דמאן דס"ל חיה לא דחי ליה בלחו' לקרא דוזאת החיה דאדרבה מיניה מייתי ראיה קאמר מנא ליה וכן דרך התלמו' בהרבה מקומות שכשהוא מקשה מרגיש בתירוץ ועושה הקושיא על דרך התירוץ. וכ"ת תינח הכא אבל במסקנ' דאמרינן אלא טרפה חיה מנ"ל נפקא ליה מאידך תנא דבי ר' ישמעאל לא הוה לי' למימר מנ"ל דהא התם לא מפיק לה למילתיה מאן דסבר טרפה חיה מקרא דוזאת החיה והוה ליה למימר מאי עבי' ליה. י"ל דמשום דמ"ד טרפה חיה לא מצי למדחי כלל לקרא דוזאת החיה אי לאו דנפקא ליה מקרא אחרינא דטרפה חיה מ"ה קאמר מנא ליה כלומר דאי לא נפק' ליה מדוכתא אחרינא ע"כ אית ליה למידרש חיה אכול שאינה חיה לא תיכול. וא"ת והיאך נחלקו חכמי ישראל בדבר שאפשר לעמו' עליו ישהו את הטרפות י"ב חדש לראות אם הם חיות אם לאו. י"ל שכבר שיהו מהן הרבה ולא היו מתקיימות ואפ"ה מי שהיה אומר טרפה חיה מדרך קבלתו או מדרך חכמתו לא היה חוזר בו שהיה יכול לומר במקרה מתה ולא שהחולי גרם לה או שהיה תולה ואומר אלו היה טבעה חזק היתה מתקיימת.
אמ"ה מעשה בבודק שחט פרה ובדק ולא מצא שום סירכא והכשיר. אח"כ נפשט העור הכניס בודק אחר ידו לראו' כמה היא שמנה ולפתח חטאת רובץ ומצא סירכה וראו הסירכה ב' אנשי'. האמנם לא דקדק אם מחתוך לחתוך ותהיה מותרת או מגב לגב ותהיה אסורה ושתק ולא נודע תוכן כוונתו מה היתה אח"כ נמכרו בני מעיים וחילקו אותם בני אדם ביניה' כמנהגם ובשלו אותם גם הבודק השני כאחד מהם. ובסוף היום נודע הדבר ע"פי עדים הנז' ושלחנו אחר הבודק ואמ' בדקתי בכל הריאה פע' ראשונה וכדי לשחוק עם הטבח להפחידו עשיתי בעצמי שבדקתי פעם שנית ולא מצאתי בה שום סירכה כלל והבודק הב' אמ' הכנסתי ידי לראות כמה היא שמנה ולא דקדקתי בסרכ' איך היתה כי סמכתי על הבודק הראשון שהוא זריז יותר ממני ומפני זה לקחתי חלק הריאה ובני מעיים כאחד העם. האמנם סירכא היתה לשם חזקה ביותר ואמרתי כי הבהמה בחזקת היתר והעמיד דב' על חזקתו וכ"ש שהבודק החזיק אותה בהיתר. האמנם הבודק הב' וב' עדיו שראו בה אותה סירכה החזקה וא"א לעמוד על הריאה הרי היא מתבשלת בקדרות לכן תהיה הבהמה בחזקת איסור אחר שהבודק הראשון לא מצא שום דבר ולא ראיתי אינה עדות ומדמינן לה לכל הני חזקות הנז' בפנים אחר אשר הראשון אמר לא ראיתי והשני אמר ראיתי הסירכה ולא הרגשתי הו"ל האי ספיקא כריאה שנמצא בה מחט ונחתכה הריאה דלא אפשר למיקם לה דהו"ל ספיקא דאוריית' כמו שביאר הספר וכן בח"א מתשו' סי' ס"ז וכ"כ הגמר' ורבו האוסרים על המתירים ונאסרה הפרה וכל הקדרות וכל הכלים ע"כ
כתוב בתורה [שמות כ"ב] ובשר בשדה (כו') טריפה לא תאכלו ופשט הכתוב הוא בבהמה שטרפה ארי או זאב בשדה כמו שכתוב [נחום ב'] אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו וימלא טרף חוריו ומעונותיו טריפה. ובודאי שלא אסרה אותה תורה אחר שמתה שהרי כבר אסר קצת הנבלה והיא הבהמה שמתה מאליה בלא שחיטה ולא אסר הכתוב הטריפה אלא מחיים שאין השחיטה מטהרתה כיון שסופה למות מכח אותם דריס' שדרסתה חיה וכיון שמפני שהולכת למות אסרתה תורה א"כ הוא הדין לכל חולי שתמות ממנו היא אסורה מן התורה בין שניקב קרום של מוח ע"י ארי או ע"י קנה או ע"י חולי והאוכל ממנה לוקה הוא מן התורה וכן הוא מפורש בגמ' שהטרפות שמנו חכמים הם אסורות מן התורה אלא שמרבוי בשדה הכניסו חכמי' כל דבר שיצא חוץ ממחיצתו בכלל טריפ' כמו [להלן ס"ח ע"א] עובר שהוציא את ידו קודם שחיטה שאותו אבר אסור וכן דברים אחרים. אבל עיקרא דקרא ובשר בשדה טריפה בכלל טריפות שמנו חכמי' הוא ולאו דוקא טריפת ארי או זאב שהרי בראשון מחולין אמרו [י"ז ע"ב] מנין לבדיקת הסכין מן התורה שנאמר [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם והקשו פשיטא כיון דכי נקבה טריפה בעיא בדיקה והשיבו לחכם קאמרינן והקשו לחכם והאמר ר' יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם והעלו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הנה בכאן מפורש בו מתחילה היו חוקרים על דין תורה. ועליו אמרו פשיטא כיון דכי נקבה טריפה בעיא בדיקה. מכאן למדנו שנקיבת הושט ע"י סכין פגום היא אסורה מן התורה וכן בענין חלב טמא סותם אמרו בפ' אלו טרפות [מ"ט ע"ב] א"ל ר' פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא. ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל ובודאי שלא בנקובת זאב דברו באותה הלכה שאין סתימא אפילו בחלב טהור מועיל לארס שהרי שם אמרו בפסיקתא ודרוסת הזאב [נ"ד ע"א] זהרא מקלא קלי וישרוף גם הסתימה ועוד אם בנקובת הזאב איירי הרי הנקב קדם בחלב ואיך יסתו' והוא נקוב שהרי לענין ריא' שניקב' ודופן (סתומת') [סותמת'] [מ"ח ע"א] אם ניקב הדופן לא מהני לה סתימא כמו שנזכר שם בגמרא אלא ודאי בנקובה מחמת חולי או קוץ אמרו שאין חלב טמא סותם ועלה אמרין דההוא איסורא דאורייתא וכן בפ' בהמה המקשה [ע"ז ע"א] בענין נשבר העצם אמר ליה רב פפא לרבא ריש לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל הרי שאיסור נשבר העצם הוא איסורא דאורייתא וכן בפ' אלו טריפות [נ"ו ע"א] אמרו גבי אין בדיקה לחולדה מפני ששניה דקות ועקומות עד מתי אתה מאכיל את ישראל טריפות. וההוא ודאי לאו משום דרוסה הוא שהרי אין דריסה בשנים אלא בצפורן כמו שאמרו בגמרא שם [נ"ג ע"א] וקאמר עד מתי אתה מאכיל את ישראל טריפות וסתם טרפות איסור תורה הם ולא איסור דרבנן שאם לא היה בהם אלא איסור מדרבנן לא היה אומר לו עד מתי אתה מאכיל טריפות לישראל אם היה מקיל בבדיקה שלא לאבד ממונן של ישראל כמו שנזכר שם וכן בריש ההוא פירקא אמרי' רמז לטריפה מן התורה מנין והקשו רמז לטרפה דכתיב [שמות כ"ב] ובשר בשדה טריפה לא תאכלו אלא רמז לטרפה שאינה חיה מנין ובאותה סוגיא הוא מוכיח שלא על דרוסת הזאב בלבד הית' השאלה שהרי על בהמ' שנחתכו רגליה מן הארכוב' ולמעלה הביאו מחלקת תנאים אם יכולה ליכוות ולחיות ואע"פי שאמרו שם שמנה מיני טריפות נאמרו למשה מסיני לא מפני זה נאמר שאינן בכלל ובשר בשדה טריפה אלא לומר שפירושן של טריפות נאמרו לו למשה בסיני כמו שאמרו בפ' השוחט [כ"ח ע"א] מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ובודאי שהאוכל מבהמה שלא נשחטו בה אלא סימן אחד וחצי לוקה הוא מן התורה משום נבלה אע"פי שלא נכתב בפירוש בתורה אלא שנא' למשה בסיני והוא הדין שאם אכל מבהמה שניקב קרום של מוח שלה ע"י חולי שהוא לוקה משום ובשר בשדה טריפה אע"פי שלא נכתב בפי' בתורה אלא שנאמר למשה בסיני. ועוד שאפי' לא היו הטרפות שמנו חכמי' בכלל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ולא בא הכתוב אלא לטרפות ארי ושאר טריפות אינם אלא הלכה למשה מסיני אפ"ה האוכלן לוק' הוא מן התור' שכל מה שנא' הלכה למשה מסיני דין תורה הוא והולכין בספקו להחמיר כמו שאמרו בפ"א מקדושין [ל"ח ע"ב] ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני והקשו והא ספק ערלה בארץ איסור ובסוריא מותר כלומר ואם היא בח"ל הלכה למשה מסיני היאך היה ספקו מותר נראה שבדברים שהם הלכה למשה מסיני דנין בספקן להחמיר וכן בפ' אלו הן הנחנקין [פ"ז ע"א] אמרו שאינו נעשה זקן ממרא על דבר שעקרו מדברי סופרים והוא נעשה זקן ממרא על הלכת אחד עשר יו' שבין נדה לנדה ושהלכ' זו הוא דבר שחייבין על זדונו כרת וכן במס' נזיר [כ"ט ע"א] אמרו המדיר את בנו בנזיר א"ר יוחנן הלכ' היא בנזיר ואמרו שם בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכ' היא בנזיר להכי מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכו במצות אמאי קא עביד הקפה קסבר הקפת כל הראש (דרבת') [דרבנן] וחנוך דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן הרי מכאן מפורש שהלכ' דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי לא תעשה המפורש בתורה. ובגמ' סוכה [מ"ג ע"ב] אמרו ערבה בשביעי דחי שבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה. ועוד אמרו שם [מ"ד ע"א] ערבה דרבנן לא עבדי' לה שבעה זכר למקדש והקשו למאן אי לאבא שאול האמר ערבי נחל אחת לערבה ואחת ללולב אי לרבנן הלכת' גמירי לה הנה בכאן מפורש שבין שתהיה מפורשת בתורה או שתהיה הלכה הכל הוא שוה לענין שיהא מן התור' ועוד שהרי אנו סוקלין למוציא כגרוגרת בשבת ואינו מפורש בתורה אלא הלכה למשה מסיני כמו שאמרו בפ' אחרון מיומא [פ' ע"א] שיעורן של עונשין הלכה למשה מסיני כל זה כתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו. ומכאן למדנו שאיסור הטריפות שמנו החכמים אפי' לא הי' להם רמז בכתוב אלא הלכ' למשה מסיני דין תור' להם לילך בספקן להחמיר וללקות עליהם מן התורה וכ"ש שבכלל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו הם כלם וכן נרא' בסוף פ' גיד הנש' [ק"ב ע"ב] במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שלא בדרוסת הזאב היתה מחלוקתם אלא שבכל מקום שמזכירין חכמים טריפ' כל טריפות שמנו חכמים הם בכלל עד שיאמרו דרוסה וכן מוכיח שם בגמ' וכן בזבחי' פ' התערובת [ע"ד ע"ב] השוו באיסור טריפ' נקובת הזאב לנפולה שכלן איסורן דבר תורה. וכן בראשון ממנחות [ו' ע"א] מוכח דטריפה מן הבטן אסורה להדיוט שלא היתה לה שעת הכושר וכן בזבחים פ' חטאת העוף [ע' ע"א] ואי אפשר שתהי' טריפה מן הבטן דרוסת הזאב אלא כגון שהיתה בעלת חמש רגלים שהיא טריפה ולא היתה שעת הכושר שאפילו נטרפה האם הולד הוא מותר כדאיתא בפ' בהמה המקשה [ע"ד ע"א] דלא אמרינן בכי האי גונא עובר ירך אמו והכי מוכח נמי בפ' אלו טרפו' [נ"ח ע"א] ובראשון מי"ט [ו' ע"א] א"כ הבהמה שהיא טריפה מן הבטן מן התור' אינו מחמת דרוסה אלא מחמת חולי כגון בעלת חמש רגלים כדאיתא בפ' בהמה המקשה [שם]. ובראשון מחולין [י"א ע"א] כשרצו ללמוד מן התורה דאזלינן בתר רובא רצו להוכיח כן מראשה של עולה שאמרה תורה [ויקרא א'] ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי' ולא חששה התור' לנקב קרום של מוח וכן מאליה תמימ' וכן מפסח שאמר' תור' [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו. וכן מפרה אדומה ומעגלה ערופה ומשעיר המשתלח שהן כלם שלמים ואין אנו חוששין שמא נקבו אחד מהאיברים הנטרפת בהם הבהמה לפי שאנו הולכי' אחר הרוב ורוב בהמות הם בריאו' מכל טרפו' ומכאן נר' שהטרפו' כלם נוהגין במוקדשין ולאו דוקא דרוסת הזאב וכיון שנוהגין במוקדשין נוהגין בחולין שהרי כל עקר לא למדנו שטריפה נוהגת במוקדשין אלא אותה שאסור' להדיוט כמו שנז' בראשון ממנחות [ה' ע"ב]. ומה שאמר הכתוב [שמות כ"ב] ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ה"ה לכל חולי הממית אלא שדבר הכתוב בהוה כמו שאמרו במכילתא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' מאכלות אסורות זהו לשונו. האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורי' שנטרפו לוק' שנאמר [שם] ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וגו' טריפ' זו האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי או נמר וכיוצא בהם. וכן עוף (שדרס) [שטרף] אותו עוף הדורס וכיוצא בהם ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה ומה לי מתה מחמת עצמ' או הכה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה הא אינו מדבר אלא כשנטרפה ולא מתה [ו]אם הטריפה שלא מתה אסורה. יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו ורדף והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו שעש' אותה בשר הראוי לכלב הא למדת שהטרפ' האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטת למות ועדיין לא מתה אע"פי שקדם ושחטה קוד' שתמות הרי זו אסורה משום טריפ' הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה מתה והיא הנבלה ואסרה הנוט' למות מחמת מכותיה אע"פי שעדיין לא מתה והיא הטריפ' וכשם שלא תחלוק במיתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שחנקה ומתה בין שדרסתה חיה והרגתה כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברת' בין שנפל' מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו איבריה בין שזרק חץ ונקב לבה או ריאתה בין שבא חולי לה מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה או שבר רוב צלעותיה וכיוצא בהן הואיל והיא נוטה למות מ"מ הרי זו טריפה בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים אם כן למה נאמר בתורה טריפה דבר הכתוב בהווה שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא שנטרפה בשדה אבל שנטרפה בחצר לא תאסר. הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה. וענין הכתוב הוא שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. ובהל' שחיט' יתבאר איזה חולי עוש' אות' טריפ' ואי זה חולי אין עושה אותה טריפה עכ"ל. וחזר בו ממ"ש בספר המצות שטרפות שמנו אותם חכמי' אין בהם אלא מכת מרדות.
<h2>דף ו:</h2>
[חולין ס"ד ע"ב] שאם רקמה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ. וא"ת למה לי רקמה בלאו הכי נמי לילקי דהא קי"ל דכל היוצא מן הטמא טמא כדאיתא בבכורות. י"ל אין ה"נ דאסירא אבל מילקא לא לקי עד שעת רקום. אבל בתוספות אמרו שביצת השרץ שלא רקמה מדאורייתא שריא דכיון דביצה אפילו טהורה כי שריא רחמנא חדוש הוא דהא הויא אבר מן החי איסור טומא' נמי אישתרי לגבה דבפ"ק דבכורות [ו' ע"ב] הוה ס"ד למימר הכי גבי חלב דכיון דשריא חלב דבהמה טהורה ה"נ שרי חלב בהמה טמאה אלא דמיעט התם בהדיא ולהכי נקט שאם רקמה ואכלה לוקה דבלא רקום אפילו אסורא ליכא מדאורייתא דכיון דשריא איסור אבר מן החי לגבי ביצה איסור טומאה נמי שריא ביה ואע"ג דביצת עוף טמא אסורה כדנפקא לן לקמן מבת היענה דוקא של עוף טמא דנפק' לן מקרא וביצת טרפה נמי דאסורה מדאוריית' כדמשמ' פ"ק די"ט [ג' ע"ב] היינו טעמא דילפינן מעוף טמא כיון דביצת עוף נמי היא אבל ביצת השרץ בהיתירא קיימא דשרץ מעוף לא יליף. ולא נהיר דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסורה ממילא ידעינן דאיסור אבר מן החי הוא דשרא רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה והיינו טעמא דביצת טרפה דאסירא וביצת השרץ נמי דכותה אלא להכי נקט שאם רקמה ואכל' משום דבלא רקמה נהי דאסורה מדאורייתא איכא מילקא מיהא לא לקי דבביצת השרץ מיהא לא מייחד בה לאו. ומיהו אה"נ שביצת עוף טמא שריקמה לוקה עליה משום שרץ העוף כי היכי דלקי בביצת השרץ משום שרץ הארץ אלא להכי נקט ביצת השרץ ולא קאמר אסור' סתמא לאשמועי' דביצת השרץ היא זו ואם רקמה צריך להתרות בו משום שרץ הארץ.
<h2>דף ז.</h2>
[חולין פ' ע"א] כוי בריה בפני עצמו הוא. הכי קי"ל אי דכוי הוי בריה בפני עצמה או בא מן התיש ומן הצבי כדאמרינן לעיל והתם בבכורות [ז' ע"א] א"ר יהושע בן לוי הכל מודים דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו וכיון דכולהו אינך ס"ל דאין בהמה מתעברת מחיה כוותייהו קי"ל. ודאקשינן לעיל הא דתנן אין שוחטין אותו בי"ט מני לא רבנן ולא ר' אליעזר ה"ה דמצי לאוקמי כר' יוסי אלא דלא ניחא ליה לאפוקי מדר' אליעזר ורבנן.
[חולין נ"ח ע"א] אמר אמימר הני ביעי דטרפ' דשיחל' קמא אסירן. כלומ' משו' דעמה נטרפ' דעובר ירך אמו הוא. מכאן ואילך הוה ליה זה וזה גורם וכל זה וזה גורם מותר וכדאפסיקא הילכתא בע"א בפרק כל הצלמים בהדיא. ואע"ג דביצה אגידא בגופא לא סבירא ליה לאמימר דכגופא דמיא ולא שני ליה לאמימר בין ביצה לעובר כלל. ומ"ה אותביה ר' אשי לאמימר מדתנן ושוין בביצת טרפה שאסורה מפני שגדלה באיסור וקס"ד דבכל ביצה קאמר אפילו בשיחלא בתרא. ולאו דס"ל לרב אשי דטעמא דאסור' משום דזה וזה גורם אסור דא"כ מאי פירכא לאמימר הא מצי אמר אנא דאמרי כמ"ד זה וזה גורם מותר ועוד דקי"ל כותיה. אלא היינו פירכא דס"ל לרב אשי דאפילו מ"ד זה וזה גורם מותר הכא מודה דאסור דכיון דאגידא בגופא כגופה דמיא. וכתב רש"י ז"ל בהאי דשוין בביצת טרפה אפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קאי דקמיפלגי בסמוך בולד טרפה ועלה קאמר דאע"ג דבולד פליגי בביצה מודו וכטעמא דמפרש ואזיל לקמן. והזקיקו לפרש כן משו' דכי מפרשי' פלוגת' דר' אליעז' ור' יהושע מייתינן על' בתרוייהו לישני ושווין. ומיהו ליתא דבמסכת עדיות תנינן לה גבי פלוגתא ב"ש וב"ה בביצת נבל' דתנן התם ביצת נבלה כל שכמוה נמצא' בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור. והא דמייתי' לה גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע לא למימר דעלה קאי אלא משום דבית שמאי ובית הלל מודו בה בעינן לפרושי נמי אליבא דהנך תנאי דלודו בה אינהו. ועוד דכיון דמודו בה בית שמאי ובית הלל על כרחין מודו בה נמי ר' אליעזר ור' יהושע דרבי אליעזר שמותי הוא ור' יהושע מדבית הלל הוא. אלא הא דתנן ולד טרפה ר' אליעזר אמר לא יקרב לגבי מזבח ור' יהושע אומר יקרב במאי קמפלגי בשנטרפה ולבסוף עיברה. פירש דבעיברה ולבסוף נטרפה ליכא לאוקומא דנימא דבעובר ירך אמו פליגי כדלקמן דאם כן קם ליה אמימר דאסר בשיחלא קמא כר' אליעזר ודלא כהלכתא וכי תימא בביצה אפילו ר' יהושע מודה דאסירא דכיון דאגידא בגופא כגופה דמיא ליתה דלאמימר לא סבירא ליה הכי דאם איתא דס"ל דכגופא דמיא אפילו בשיחלא בתרא הוה ליה למיסר מהאי טעמא. אלא ודאי לאמימר לא שני ליה בין ביצה לעובר וכיון שכן ליכא לאוקומא פלוגתייהו דר"א ור' יהושע אלא בנטרפה ולבסוף עברה וקמפלגי בזה וזה גורם ואי הכי אדמיפלגי לגבוה ליפלוגי להדיוט. וא"ל לימא דכ"ע זה וזה גורם מותר מיהו ס"ל לר"א דלגבוה מאיס לאו מילת' היא דאי בשנטרפה ולבסוף עברה והוה ליה זה וזה גורם ר' אליעזר אפי' להדיוט הוה ליה למיסר דשמעינן ליה לר' אליעזר בפ' כל הצלמים [דף מ"ט] דאמר זה וזה גורם אסור דתנן ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח וכדמוכח התם בגמרא. אי הכי אדמפלגי לגבוה לפלוגי להדיוט. פי' אי אמרת בשלמא ליתא לדאמימ' בעיברה ולבסוף נטרפה פליגי וכולהו ס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא ומיהו רבי אליעזר ס"ל דאפ"ה לגבוה מאיס ושוין בביצת טרפה דכיון דאגידה בגופה כגופה דמיא ובין שיחלא קמא בין שיחלא בתרא אסירן מהאי טעמא אבל לאמימר דליכא למימר דבעיברה ולבסוף נטרפה פליגי וכדכתיבנא לעיל דע"כ בנטרפה ולבסוף עברה פליגי וה"ל זה וזה גורם דאסר ר"א אפילו להדיו' ואי הכי אדמפלגי לגבוה לפלוגי להדיוט. ובעובר ירך אמו קמפלגי מ"ס עובר ירך אמו וכו'. בדין הוא דהוה מצי למימר דלכ"ע עובר לאו ירך אמו הוא מיהו ס"ל לר"א דלגבו' מאיס ותו לא הוה ליה לאקשויי אי הכי אדמפלגי לגבוה וכו' אלא משום דבעלמא פליגי בעובר ירך אמו ומאן דס"ל עובר ירך אמו הוא אפילו להדיוט אמר הכי נקט הכא פלוגתא בהכי. אי הכי אדמפלגי לגבוה ליפלגי בהדיו' פי' אי אמרת בשלמא דטרפה יולדת פליגי פלוגתייהו בנטרפה ולבסוף נתעברה כולהו ס"ל דלהדיוט שרי מיהו ס"ל לר"א דלגבוה מאיס ואע"ג דשמעינן ליה לר"א בע"א דזה וזה גורם אסור אפילו להדיוט דילמא הכא לאו זה וזה גורם מיקרי שעיקרו של ולד מן הזכר הוא בא אלא אי אמרת דטרפה אינה יולדת ע"כ בנתעברה ולבסוף נטרפה פליגי ובעובר ירך אמו אדמיפלגי לגבוה ליפלוגי להדיוט דמאן דס"ל עובר ירך אמו הוא אפילו בהדיוט ס"ל (לכי) [הכי].
<h2>דף ח.</h2>
[חולין נ"ח ע"א] ושעור' דשיחלא מסתברא לי דגמרינן לה מדגרסינן בפ"ק דבכורות [דף ח'] ת"ר תרנגולת לאחד ועשרים יום וכנגדו באילן לוז. וצריך עיון לענין מעשה.
<h2>דף יב.</h2>
[חולין ע"ד ע"ב] מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסח. פי' רש"י ז"ל דפסח קדשים הוא ויוצא דופן פסול בקדשים הכא נמי לגבי פטר חמור גמרינן מיניה דיוצא דופן פסול. וא"ת א"כ היכי אמרינן אליבא דר' יוחנן לא תיבעי לך דכיון דאמר טעון שחיטה שה מעליא הוא מ"מ יפסל משום יוצא דופן, תירץ הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן הכי מעיקרא ה"מ מקמי דתיקום לן ג"ש ולא מספקא לן אליבא דרבנן אלא משום דכבשרא בדיקולא דמיא אבל כר"מ דאמר טעון שחיטה קס"ד דפודין בו והא דאמרינן מאי דעתיך דילפית שה שה מפסח לאו דמעיקרא סבירא לן הכי אלא ה"ק ליה ודאי כיון דאמרת אין פודין לאו משום דכבשר בדיקולא דמי דהא טעמא דרהיט ואזיל רהיט ואתי מעלי טפי אלא מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסח ובעית למימר דבין לרבנן בין לר"מ אין פודין.
[חולין ע"ד ע"ב] אי מה להלן זכר תם ובן שנה וכו' א"כ שה שה מאי אהני ליה. פי' ומשמע ליה טפי דגזירה שוה דשה שה לבן פקועה אתא טפי מאידך משום דאע"ג דלא הוי תמים ובן שנה שה מיקרי ונקבה נמי שה מיקריא אבל בן פקועה לאו שה הוא דאליבא דרבנן דאמרי אין טעון שחיטה כמאן דמנח בשרא בדיקולא דמי ואפילו לר"מ דאמר טעון שחיטה כיון דבן פקועה הוא ולא נולד כדרך הנולדים ס"ל דלא מיקרי שה. ובתוספות פי' דה"ק מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח ומיפסל מטעם שחוטה כדאמרינן בפ"ק דבכורות דאין פודין בשחוטה ולר"מ כיון דצריך שחיטה פודין בו. והקשה עליהם הרמב"ן ז"ל ומ"מ מיפסיל אפילו לר"מ משום יוצא דופן ולדידי לא קשיא דפשיטא לי דפסול יוצא דופן תפדה תפדה מרבי ליה להתירא אבל פסול שחיטה לא דלאו שה מיקרי.
[חולין ע"ח ע"א] ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב וכו' והקשו בתוס' דל"ל בנין אב הא בפ"ק דבכורות [דף י"ב] יליף מג"ש דשה שה מפסח. וי"ל דהתם בבכורות דלא יליף מהך ג"ש אלא לעגל וחיה וטרפה ושחוטה דזה מצי למילף אבל הכא לגבי כלאי' א"ל כדפרכינן לעיל אי מה להלן זכר תם ובן שנה אף כאן זכר תם ובן שנה תפדה תפדה ריבה. כלומר כיון דשה מיקרי אף ע"ג דפסילי בפסח מתפדה אתרבו ולהכי נקט בנין אב דבפסח כתיב מעיקרא ויקחו איש שה לבית אבות למה לי למהדר שה בתר הכי דכתיב שה תמים זכר בן שנה ודאי להוציא את הכלאים דעליה כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא כולו מן הכבשים או כולו מן העזים ולגופיה לא אצטרי' דפסח בכלל כל הקדשים הוא שאינו נוהג בכלאים אלא ודאי לבנין אב הוא דאתא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים.
<h2>דף יז:</h2>
[חולין כ"ח ע"ב] לפי שאי אפשר לצמצם. ואם תאמר א"נ מחצה על מחצה כרוב היכי משכחת לה הא אי אפשר לצמצם. לא קשיא דהתם בסוף פרק ב' דבכורות [דף י"ז ע"ב] אמרינן דהכא בתנור של חרס עסקינן ומשום דאית ביה גומות הא לאו הכי איכא מ"ד התם דכל בידי אדם ואפשר לצמצם.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"ב] יום אחד יום המיוחד טעון כרוז. זו היא גרסת רש"י ז"ל. אבל ר"ח ז"ל גורס מה יום המיוחד טעון כרוז וכן בכל הספרים כלומר שהיו תוקעין בערב שבת להבטיל העם ממלאכה כדאית' בסוף פ' במה מדליקין [שבת ל"ה ע"ב] אף זה טעון כרוז אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט.
<h2>דף לז:</h2>
[חולין מ"ב ע"ב] והאיכא כמה חסרון בשדרה וכו' וא"ר יהודה א' שמואל וכן לטרפה. וא"ת וכיון דלא נפקא לן דטרפה הויא אלא ממימרא דשמואל ולא ממתני' הוה ליה למחשבה בהדי שמעתא. י"ל דשמואל ממתניתין קא דייק דמדקתני כדי שינטל מן החי וימות משמע דשיעור חסרון לטומאת אהל בשיעור שעושה אותה טרפה הוא תלוי ומהתם משמע ליה נמי דטעמ' דחסרון בשדרה מה הוא. וא"ת א"כ הא דאמר ר' יהודה אמר שמואל וכן לטרפה אחסרון דגולגולת נמי קאי ואי הכי ליחשביה נמי לחסרון גלגולת בהדי בסג"ר. תירץ הרמב"ן ז"ל דמשום דמתני' לא מתפרש בה שיעורא דגלגולת לב"ה בכמה לא פרכה בבסג"ר דהוו מתנייתא וכי תימא לפרכה בשמעתא דהא פרישנא לה בבכורות בפר' על אלו מומין דהוי כסלע סתם. לאו קושיא היא דכיון דפריך בהדי שב שמעתתא גולגולת שנחבסה ברובא תו לית ליה למיפרך מחסרון דגלגולת דכל היכא דבחד אבר ודרך שבירה כחד חשיב להו וכמו שכתבתי למעלה. כדי שינטל מן החי וימות. מפרשינן בבכורו' דהיינו בסלע. וא"ת דהא אמרינן בפ' המפלת [דף כ"ג ע"ב] המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אמר עד הארכובה ר' ינאי אמר עד לנקביו וא"ר פפא עלה מחלוקת ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפילו כל שהוא דאמר רב גדל המפלת גולגולת אטומה טהורה אלמא שיעור שינטל מן החי וימות בגלגולת היינו כל שהו. י"ל תחלת ברייתו שאני. א"נ דכל שהוא שיש לו שיעור הוא לאפוקי משעורין גדולים שנחלקו בהם מלמט' אמר הכי וכן מצינו כל שהוא שיש לו שיעור במקומות הרבה.
